זהו פולימר מתכלה, תואם ביולוגית, שיש לו שימושים רבים ברפואה ובכירורגיה החל משנות ה-60. בחומצה פולי-ל-לקטית משתמשים גם להצערת הפנים ומיצוק העור, וכן לטיפול ותיקון צלקות שקועות. החומר הוא פולימר בעל שרשרת ארוכה המתפרק על ידי התהליכים הטבעיים של הגוף והופך בסופו של דבר לחומצה לקטית. חומצה לקטית היא חומר המצוי בגוף באופן טבעי ומתפרק למים ופחמן. מסיבה זו PLLA הוא חומר אידיאלי לשימוש בהליכי אסתטיקה רפואית. בזכות החומצה הפולי-ל-לקטית יש ייצור מוגבר של קולגן באזור ההזרקה, באופן טבעי לחלוטין. קולגן הופך את העור למוצק יותר, גמיש ובעל מראה צעיר.

בישראל ניתן למצוא חומרי מילוי המבוססים על חומצה פולי-לקטית לדוגמא סקולפטרה (Sculptra) או אסטפיל (Aesthefill). 

פיתוח סקולפטרה וטיפולים מבוססי חומצה פולי-ל-לקטית (PLLA) 

PLLA התגלה בשנות ה-60 על ידי מדענים בחברת הכימיקלים האיטלקית, מונטקטיני. הפולימר סונתז ונבדק לראשונה לשימוש ביישומים ביו-רפואיים בשנות ה-80 על ידי חוקרים יפנים. החוקרים גילו שלחומר יש תאימות ביולוגית לגוף והתכלות טבעית מצוינת.

במהלך העשורים הבאים, נימשך מחקר המאפיינים של PLLA ופיתוח מוצרים חדשים מבוססי PLLA.

אחד היישומים הרפואיים הראשונים של PLLA היה בתחום התחדשות העצם. בשנות ה-80, חוקרים גילו שניתן להשתמש ב-PLLA ליצירת פיגומים לצמיחת עצם. את הפיגומים ניתן להשתיל בגוף. הדבר הוביל לפיתוח מוצרים מבוססי PLLA לשימוש בהשתלות עצם והליכים אורטופדיים אחרים.

בשנות ה-90, המשיכו החוקרים לפתח את ה PLLA לשימוש בהנדסת רקמות. בתחום זה משתמשים בחומר ליצירת פיגומים לצמיחת רקמה חדשה. כמו כן פותחו מוצרים מבוססי PLLA לשימוש בריפוי פצעים, תיקון צלקות ויישומים רפואיים אחרים.

מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) אישר בשנת 1999 את השימוש ב-PLLA לטיפול בליפואטרופיה (התדללות של מצבורי שומן) של הפנים. זהו מצב המאופיין באובדן שומן בפנים, ממנו סובלים לעיתים קרובות חולים עם איידס.  מאז משתמשים בחומצה פולי-ל-לקטית למגוון יישומים קוסמטיים ושיחזורים, והפופולריות שלה ממשיכה לעלות.